אבטיח במאה שקל וענבים ב-50: הסמל המובהק של הישראליות נלקח מהילדים שלנו

פירות, במיוחד פירות הקיץ, הם חלק מהזהות של כולנו, כמו סנדלים ומטקות על החוף. מחירי הפירות הגבוהים בשווקים - ויהיו הסיבות אשר יהיו - הורסים את חוויית הקיץ וכשאנחנו לא רוצים לשלם משכנתה על משמשים, למה שהילדים שלנו ידעו מה זה גוגו?

אני אהבתי בשל תפוח, כתב המשורר הלאומי, ואילו אני, משורר קטן בהרבה, כמעט דמעתי השבוע בשל שסק.

שסק, ממש כמו סברס, היה חלק מנוף ילדותי - ולא ברמה הצרכנית של משהו שקונים בשוק או בסופרמרקט, אלא פרי שצריך להתאמץ כדי להשיג: להתפלח לגינת השכנים, לייצר כלי-ציד שיאפשרו קטיף מבלי להתכסות בקוצים. פעילות חברתית שבצידה שכר של עסיס מתוק שממלא את הלב בגיל, פוצע את הידיים ומכתים את הבגדים.

גם אם נניח לרגע לנוסטלגיה, הרי שפירות, במיוחד פירות הקיץ הם חלק מהד.נ.א הישראלי. הם היו יותר ממוצרי מאכל שריפדו את סל הקניות הישראלי, הם היו הישראליות עצמה: כמו סנדלים, מכנסים קצרים, מטקות על החוף או תקתוק קוביות על לוח השש-בש במילואים. רבאק, אפילו אם נלך אחורה עד לתקופת המקרא, נגלה שאחד הסמלים האייקונים ששרדו מאז, ממש כמו המגן-דוד שעל הדגל, הוא אשכול הענבים שהפך לסמל של משרד התיירות שקרא לכל העולם לבוא ולבלות בארץ השמש, הים והפירות.

היינו המדינה שבה טוליק ישב לו בשקט על החול, ישב והביט על הים הכחול. אין ישראלי שלא יודע מה אכל טוליק שעיניו זהרו כמו שני כוכבים, רק שהיום הוא יזדקק לקו אשראי מכובד למדי בשביל לאכול לו אשכול ענבים.

 

אבטיח