חג הביכורים: החקלאות בישראל היא יעד אסטרטגי

חקלאות אינה רק שורה בדוח רווח והפסד של קילוגרמים. היא התשתית של הציונות. מעבר לביטחון המזון הפיזי, החקלאות היא קשר ערכי לאדמה ועוגן ששומר על ריבונותנו בפריפריה הגיאוגרפית

חג הביכורים, מציב בפנינו מדי שנה את המראה של פירות ארצנו. אלא שבשנים האחרונות, המראה הזו הפכה למפגש עם מדפים עמוסים בתוצרת מיובאת. המנטרה הכלכלית הפשטנית אומרת: "למה לגדל בישראל, כשאפשר להביא הכל מחו"ל ובזול?". על פניו, קסם. בפועל, זוהי אשליה כלכלית קצרת ראייה, שעלולה לעלות לנו בביטחון הלאומי שלנו.

בזמן שאנו חוגגים את תנובת הארץ, הגיע הזמן להבין שחקלאות ישראלית היא לא תחביב נוסטלגי, היא יעד אסטרטגי עליון.

התפיסה שאומרת שניתן להישען באופן מוחלט על אספקה גלובליות בלבד התנפצה בשנים האחרונות אל מול המציאות. משברים גיאופוליטיים, מלחמות אזוריות ושינויי אקלים הוכיחו שציר הייבוא הוא פגיע ושביר.

קחו לדוגמה את החיטה: מדינת ישראל מגדלת כיום רק כ־10% מהחיטה שהיא צורכת. המשמעות היא תלות כמעט מוחלטת בגורמים חיצוניים. הכפלת ייצור החיטה המקומית היא כבר לא שאלה של מחיר העגבנייה בסופר, אלא צורך ציוני ולאומי. כדי להשיג זאת, עלינו להוביל מהלך אסטרטגי להכשרת אדמות בנגב , בבקעה ובאיזורי גבול בצפון. החקלאות והתיישבות משרטטות ומחזיקות את גבולות המדינה בפועל. בישראל כ-4.2 מיליון דונם של קרקע חקלאית, כאשר למעלה מ-80% מהשטח החקלאי מעובד בפועל. בעשרות השנים האחרונות היקף הקרקע החקלאית כמעט לא גדל, זאת בשעה שאוכלוסיית המדינה גדלה ביותר מפי 2.5 בתקופה זו.

חקלאות אינה רק שורה בדוח רווח והפסד של קילוגרמים. היא התשתית של הציונות. מעבר לביטחון המזון הפיזי, החקלאות היא קשר ערכי לאדמה ועוגן ששומר על ריבונותנו בפריפריה הגיאוגרפית.

כדי שהערך הציוני הזה יחזיק מעמד במאה ה-21, חקלאות חייבת להיות רווחית. הדבר אפשרי ומחוייב המציאות.  מפתח לרווחיות נמצא במודלים שמשלבים שלושה אלמנטים:

טכנולוגיה חדישה: הטמעת חדשנות וטכנולוגיות אגרו-טק במשקים החקלאיים, הגדלת הפריון, ייעול העבודה והפחתת עלויות.

ניהול נכון ורזה: מקסימום תפוקה במינימום בזבוז. חיתוך של שלבי תיווך מיותרים, אופטימיזציה של משאבי מים ודשן, ומעבר לתמחור מדויק שמבטיח שכל דונם מייצר רווח ולא רק עלויות.