על מדינת ישראל להמשיך לפתח מדיניות חקלאית אחראית ולספק תמיכה נדרשת לחקלאים
החקלאים, ובהם אני, נותרנו ללא ידיים עובדות בעקבות נטישתם של העובדים הזרים את הארץ והפסקת כניסתם של עובדים פלשתינים • דרושה תוכנית מקיפה
מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר נקלע ענף החקלאות בישראל למשבר הגדול ביותר שידע מאז קום המדינה. כענף שגם כך עמד מול אתגרים אינספור לאורך השנים, חוסר תקציבים ועידוד תוצרת מיובאת שפגעה בו אנושות, ביום אחד קמו החקלאים לעידן אחר ושחור ששינה את הכל.
חקלאים או בני משפחותיהם נרצחו במתקפת הטרור, אחרים גויסו למילואים ורבים פונו מהאזור. משקים חקלאיים במרחבי העוטף ובגבול הצפון ניזוקו קשות - נבזזו, נשרפו ונהרסו. לחקלאים לא היתה גישה לשטחיהם שהיו תחת אש אך בלית ברירה נשארו למרות הכל.
לצערנו, זה לא עזר. החקלאים, ובהם אני, נותרנו ללא ידיים עובדות בעקבות נטישתם של העובדים הזרים את הארץ והפסקת כניסתם של עובדים פלשתינים. המחסור העצום בידיים עובדות גרם לתוצרת להישאר בחממות ולא להיקטף, ויצר מחסורים גדולים. המחסור בידיים עובדות פגע בכל חקלאי ישראל, גם במרכז, כך שהפגיעה היתה מוחלטת. ולכן המצב מחייב את המדינה לפעול כדי שהחקלאים יצליחו לשרוד את התקופה הנוכחית באופן שיאפשר לספק לאזרחים ירקות ופירות, תוך הפחתת התלות ביבוא.
לאחרונה נכנס לתוקפו חוק סימון תוצרת ישראלית. חוק שעבר לפני המלחמה, אך נכנס לתוקף בתזמון מצמרר. בדיוק בזמן שבו התבססה ההבנה בקרב הציבור שלעגבנייה הטורקית יש מחיר כבד - תמיכה במדינה עוינת. כך גם הענבים מדרום אפריקה והקישואים מירדן. כך הגיעה ההבנה הכואבת שבמקום לחזק את הכלכלה שלנו אנו מממנים את אויבינו ופוגעים בעצמנו, ומבחינה פטריוטית זה נוגד כל היגיון בתקופה זו. מצד שני, עד היום הצרכן הפשוט לא היה יכול לדעת או להבדיל מאין הגיעה התוצרת, והחוק שינה את חוקי המשחק.
