זה לא שוק חופשי אם קושרים לחקלאים את הידיים

אם הממשלה רוצה באמת להוזיל את מחירי הפירות והירקות, אסור לה לעצור בהורדת המכסים על תוצרת מיובאת. על מקבלי ההחלטות להסיר גם את הפיקוח והרגולציה הקושרים את ידי החקלאי הישראלי, ולא מאפשרים לו לייצר תחרות

עודד פורר, שר החקלאות צודק שהמשבר בחקלאות לא מתחיל ברפורמה המתוכננת. המשבר בחקלאות נמשך כבר על פני שלושה עשורים, וחקלאים וותיקים יספרו שגם בשיא ימיה של החקלאות הישראלית, כשהיו למעלה מ-25,000 חקלאים מתוך 5 מיליון תושבים, החקלאי הממוצע התמודד עם קשיים רבים שגרמו לדור השני והשלישי לפנות לעיסוקים אחרים. אבל זו דרכה של נוסטלגיה. פעם היה טוב.

מחירי הפירות והירקות יקרים מדי עבור הצרכנים - זאת עובדה. הרפורמה מבקשת לבטל את מכסי הייבוא ולאפשר תחרות בין התוצרת המקומית לתוצרת מיובאת, מהלך הצפוי להוזיל במאות שקלים בשנה את סל הירקות והפירות למשפחה הישראלית הממוצעת.

אך אם משרדי האוצר והחקלאות מעוניינים בהסרת הפיקוח ועידוד שוק חופשי אסור להם לעצור בהורדת המכסים בלבד, אלא שיועילו בטובם גם להסיר את הפיקוח והרגולציה הקושרים את ידי החקלאי הישראלי מאחורי גבו ויאפשרו שוק חופשי אמיתי. הכוונה היא שכאשר למעלה ממחצית מעלות הייצור של התוצרת החקלאית מושתת על החקלאי על ידי מדינת ישראל בדמות הגבלות, אגרות ורגולציה שהחקלאים בארצות שמהן הם מייבאים אינם מחויבים בהם - אין באמת תחרות.

וכן, כדברי הקלישאה - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז בואו ונצלול למרכיבי העלות הגבוהים של מחירי הפירות והירקות בישראל: ראשית, מדינת ישראל מגבילה את מספר העובדים הזרים שכל חקלאי רשאי להעסיק במשק שלו ומכך גוררת עלויות של שעות נוספות ונטישת שטחים חקלאיים בשל מחסור בכח אדם. בנוסף, מעבר למשכורת אותה החקלאי משלם לעובדיו, הוא משלם למדינת ישראל אגרות על העסקת עובדים זרים - 2,100 שקל למדינה בשנה עבור כל עובד זר שאותו הוא מעסיק.